Twitter is a devil@ 16


גם אני בטוויטר, אבל אני נהנית פחות. נראה שהברנז'ה הטכנולוגית באופוריה בלתי מרוסנת מהכלי הזה. זה מזכיר לי איך בימי כעיתונאית מקומונים בתחילת שנות התשעים, בכל פעם שהברנז'ה גילתה פאב חדש (היה אחד בשם וולווט, האירוניה), כולם עברו לשם ולא הפסיקו לדבר ולכתוב עליו.
אולי אני עוקבת אחרי האנשים הלא נכונים בכלי הזה, אבל ריכוז היהירות, השחץ הריק והשופוני, מוציא מהדעת, דוחה ממש. אוסף של אנשים שעולמם צר כעולם הטק קראנץ', מתחרים באמצעות משפט קצר על הזכות להיראות מעודכנים, שנונים, עסוקים נורא, ממש עוד רגע יביאו את השוס הבא לעולם האינטרנט.

twit?
שלקורא הRSS שלי לא מפסיקים להגיע פוסטים על הדברים הנפלאים שאפשר לעשות עם טוויטר, אבל אני חושבת שההשפעה שלו מחבלת ומפגעת בערך החשוב ביותר ברשת לטעמי, השפה והמילה. אני רואה לא מעט כותבים שצמצמו את הכתיבה שלהם בבלוג לטובת הכלי הזה, ואף מתגאים בכך. וכשהאינטראקציה מסתכמת בהחלפת משפטים קצרים, בציוץ אינסופי של הדברים הלא חשובים שמאן דהוא עושה וחושב עכשיו, בקריאה שטחית של חדשות אינטרנט בלי דיון אמיתי, היא מתדלדלת, והופכת לאגם נבוב ענק, שלא מפסיק לייצר אדוות, אבל כשמתקרבים קצת מגלים שהוא אגם על נייר, אין לו שום עומק וערך מוסף תרבותי.
קל להאשים את העמדה הזו באנכרוניזם. כתבי האינטרנט מסקרים את הבאזז שיוצר טוויטר בלי שמץ ביקורת או עמדה אישית, רק משום שהוא מצליח במונחים קפיטליסטים. אבל ההתמכרות של כותבים שהם נכסי רשת לכלי הזה חייבת להטריד את מי שנושם רשת, אוהב מילים ומחפש בה קצת יותר מצריכה בידורית שלא טובה בהרבה מה"אח גדול", הנה הסלבז כבר פה.

כדאי לקרוא: החבר'ה של באזילה הוסיפו את העמדה המשעשעת שלהם.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

16 מחשבות על “Twitter is a devil@

  • גל מור

    נכון שההייפ וראיית ד' אמותיך הווביים כנזר הבריאה הם חלק מהרעות החולות של הביצה הזו, אך המשבר האחרון הוציא קצת אוויר מהבלון הנפוח הזה. אפילו הטקראנצ'ים כבר לא מה שהיו. אני זוכר אותן טענות על חוסר עומק לגבי בלוגים, אתרי חדשות ואינטרנט ככלל. טוויטר הוא מה שאת עושה ממנו – אם שורצים שם כל היום ומחליפים ציוצים בטלים זה דבר אחד, ואם מצטמצמים לחצי שעה ושואבים ממנו לידים טובים, זה דבר אחר.

  • ריקי כהן

    בטוויטר קשה לראות שהאוויר ירד, אבל אני לוקחת את דבריך כעובדה, כי אתה רואה טוב ממני את המיליה הזה.
    קשה לי לזכור טענות כאלו לגבי בלוגים, בטח לגבי אתרי חדשות, אולי לגבי בלוגים של פקאצות, שכבר מזמן לא הבון טון בבלוגספירה.
    לגבי טוויטר הוא מה שאני עושה ממנו, זה בדיוק העניין, מתי ראית בטוויטר דיון אמיתי, בעל משקל?

  • נורית

    אני בטוחה שאת לא זוכרת גם טענות כאלה לגבי מוזיקה, וגם אני לא – אבל יש לי גישה למקורות יודעי דבר בעניין 🙂 את יודעת איזה טענות היו לגבי אורכם הממוצע של שירי רוקנרול? "כמה דקות?? איך אפשר להביע משהו בכמה דקות? איך אפשר להתייחס בכלל לפיסת מוזיקה בת כמה דקות כיצירה??"

  • ריקי כהן

    אני זוכרת שקראתי על זה, אבל זה לא אותו דבר! שירי רוק הם יצירה, אי אפשר לקרוא למשפטים בטוויטר ככה, לא?

  • נורית

    למה לא? אם זה לגיטימי לקרוא לשירי רוק יצירה, נראה לי גם לגיטימי לקרוא לטוויט אמירה

  • ריקי כהן

    קשה לי לראות את זה ככה. רוב מה שהם כותבים זה חיווי מצבם, בדרך כלל בצורה שמפארת אותם, או מה שהם קראו או פרסמו באיזה בלוג. זה ממש לא יכול להיקרא יצירה. גם בעולם פוסט מודרני.

  • נתן ליפסון

    את צודקת שיש הייפ מאוד רציני. ובחו"ל עוד יותר. העניין הוא שאני לא רואה שום סיבה שטוויטר יקרוס פתאום, כלומר שאנשים יאבדו בו עניין. אולי כמות הכתיבה על טוויטר תרד פתאום בחדות, אבל לא השימוש בו. לגבי השפה – העילגים כותבים גרוע גם בבלוגים וגם בטוויטר. אין הבדל…

  • אדוה

    מסכימה ולא מסכימה:

    מסכימה, כי רוב האנשים לא יכולים לנסח מסר שהוא בהיר, תמציתי, מעניין וקצרצר בו-זמנית. הקיצור הוא מיומנות מיוחדת ונדירה, שדורשת לא רק כשרון, אלא גם תרגול רב.

    לא מסכימה, כיוון שלא טוויטר הוא הגורם לרדידות, אלא הרדידות הביאה בין היתר ליצירת ולהצלחת טוויטר. אם בלוגרים טובים מעדיפים לצייץ במקום לכתוב – אולי כבר יש להם פחות מה לכתוב. אולי כבר אין להם חשק להתאמץ, כי כדי לייצר "באזז" לא חייבים עומק ומאמץ אינטלקטואלי, מספיק לכתוב בטוויטר. בשורה התחתונה: טוויטר הוא לא בשביל איכות, ובכל מקרה, איכות היא דבר נדיר ביותר. כשרואים אותו כך (וכך אני רואה אותו) טוויטר לא מפריע לי, ויש לו יתרונות משלו (רחוקים מאיכות…)

  • אדוה

    אגב, בעניין מוזיקת הרוק. נכון שיש רוק מצוין. אבל נכון גם שהיכולת שנדרשת מכוכב רוק לא מגיעה לקרסוליה של היכולת שנדרשת מנגן קלאסי או ג'אז, גם אם יש נגני רוק שבמקרה יש להם יכולת כזאת. האחרונים כנראה העדיפו סגנונית את המוזיקה הזו ולכן פנו אליה, אבל היא בהחלט לא מחייבת לא וירטואוזיות ולא הבנה מעמיקה של מוזיקה. ואין באמור כדי לפגוע וגו'…

  • גל מור

    אני פשוט לא חושב שטוויטר נועד לדיונים כבדי משקל. לכל היותר הוא יספק לידים לדיונים כאלה. האם תקראי את מלחמה ושלום בגירסת טוויטר? לכל כלי יש ייעוד משלו.

  • ריקי כהן

    אדווה, מסכימה ולא מסכימה. על כל מה שכתבת עד העובדה שאין רוק וירטואוזי אני מסכימה, אבל על הקביעה הזו ממש לא. יש מספיק דוגמאות, ותכף אשסה בך את בועז כהן, שיסביר למה את טועה טוב ממני 🙂

    גל, אני לא אקרא את מלחמה ושלום בכלל והמדיה הזו שיבשה לי את היכולת לקרוא רומנים עבי כרס, אבל, זה לא מה שביקשתי, האם ראית בכלי הזה דיון רב ערך, שהיווה השראה עבורך? נכון שהוא מספק לידים, אבל הגודש והקונספט יוצרים אוסף של רעשים, והלידים עצמם נפגעים בגלל אותו גודש מציף.

  • הדס

    שתי נקודות חשובות עלו כאן לדעתי. ראשית בעניין ההייפ – נתי צודק לחלוטין. ההייפ מטורף, ולא עושה רושם שהוא עומד להסתיים בקרוב (בדיוק קראתי פוסט ארוך שמסביר למה -נדמה לי טקראנץ' – לא מתכוונים להפסיק לכתוב על טוויטר או להתנצל על כמות הסיקור).
    בעניין השימוש – אני מסכימה עם גל. צריך לקחת ממנו את הדברים הטובים, והוא בשום אופן לא תחליף לדברים כמו בלוג או אפילו עיתון/חדשות. ריקי אני חושבת שהדרישה שלך לראות שם "דיון" היא לא רלוונטית. זה פשוט לא המדיום לדברים האלה.
    היתרון המרכזי בעיני של השרות הזה הוא החד-צדדיות, וזה גם מה שיציל אותו מנפילה לתהומות הפרסומות/מפרסמים/ג'אנק. אני עוקבת רק אחרי מי שמענין אותי, שמוסיף לי מידע, שאני מקבלת משהו מהטוויטים שלו. כך אני יכולה להוריד את ה"רעש" למינימום. אין ענין של "הדדיות" (לפחות בעיני), וזה היתרון הגדול.

  • ריקי כהן

    הדס, נכון, יש יתרון בחד צדדיות, אבל כנראה שאני לא עוקבת אחרי האנשים הנכונים, כי אלו מתפתים בעצמם לייצר יותר מידי רעש שאין בו שום ערך, חלקם כמובן, וכל יום אני מקבלת עשרות הודעות של מפרסמים שעוקבים אחריי. יכול להיות שזה לא המקום לדיון, וזהו רק לוח מודעות מקוון, מבחינתי כמו לוחות מודעות באופליין, זה הרבה תבן ומעט קש.

  • ליהיא

    ריקי, קבלי

    http://www.smithmag.net/

    וואו, איכות, אה?

    אז מה? כמו כל דבר בחיים, הכל עניין של מיתוג. שש מילים: בטוויטר הן מדווחות מה אני עושה עכשיו; בסמית' מאג הן כבר נחשבות ל-"סטורי טלינג".