אולי תל אביב מתה 24


תל אביב היא מקום שאיננו עוד. אני בת 41, גרה בצפון העיר השבע כאאוטסיידרית עם כתובת על המצח, את כתובתי עוד לא החלפתי במשרד הפנים, פחות ופחות בוער לי לעשות כך .

כבר בגיל חמש היא התגנבה לי להכרה, מיד כשדרכתי על מדרכותיה המזוהמות. אמא שלי לקחה אותי באוטובוס מהמושב הנידח לתחנה המרכזית בתל אביב כדי לקנות נעליים. אני זוכרת את מה שכולם זוכרים מנווה שאנן, דוחק, לכלוך, עליבות, אבל הייתי בת חמש והיא סחררה אותי מיד.  ככל שגדלתי לנעורים היא הפכה למושג. היא הייתה לטריטוריה האוטופית שמביסה את הקרתנות, את הסטיגמות, את השיפוטיות שגדלתי לתוכם ונאבקתי בהם במושב הקטן. היא זימנה את האחרוּת שלי להיטמע בה כדבר שיש לו ערך. ההבטחה הגדולה והזוהרת, שמפוגגת את האפרוריות של קורות החיים שלך.  ומאוחר יותר היא הזמינה אותי לברוא את עצמי מחדש בתוכה, כנערה שבוערת בכמיהתה למצוא בה חדר משלי בגילאים חמש עשרה עד שבע עשרה, בגיחות חסרות בית למועדונים, פינגווין, קולנוע דן, וכאשה צעירה בת 20 כשנמצא הכסף לחדר עם שותפות, וכך עשיתי.

הסיפור נשמע כמעט ג'נרי, אני יודעת. איילת מנחמי הנציחה אותו בסרט האייטיז שלה, "עורבים", אפילו צילמה משום מה במושב שבו גדלתי, כל כך רציתי להכיר אותה אז, ואת כל הטיפוסים שאכלסו את הסרט, איציק ניני, למשל, אנשים שאכלסו את הפינגווין כאזרחי תל אביב רשמיים, כולל כל הגינונים, בזמן שהייתי נערת פרבר תלושה שמגיעה לשם למצוא את עצמה באחת המראות הגדולות. המוזיקה שאהבתי הייתה שער ראשון אליה.

תחילת שנות התשעים הייתה התקופה של המקומונים ואני רציתי לכתוב. השתלבתי בהם ככתבת רכילות, כרטיס כניסה, וקיבלתי מפתח לדירה שכורה באוליפנט, ממש צמוד לבית הספר, עם שתי שותפות לסביות, לאחת מהן כלבה ענקית עצבנית מאוד. עזבתי את הדירה כי בשלב מסוים היא התנפלה עלי בכל פעם שראתה אותי. ידעתי שהלסבית שלה שונאת אותי. קצת לפני שעזבתי הספקתי לראות את גבו של הפורץ שביקר בחדרי, הוא לקח תיק שלא היה בו כמעט דבר. ככה הייתי אז.

אחר כך היו דירות בג'ורג' אליוט, בביל"ו, בשופטים, ברחוב שיוצא מקרליבך מול שפרינצק ואפילו אחת ממש מול התחתית בלינקולן, עם שותפה דפרסיבית פלוס התקפי זעם, שעשתה לי סיוטים.

בתוך הגעש ההוא, מילים, סקס ורוקאנרול בשבילי כן, סמים ואלכוהול תודה, לא, היו הדברים שחיפשתי. היינו שטחיים ויהירים בלי הצדקה, אבל האנשים שרצינו להיות כמותם לא היו אנשי הון, הם לא נמדדו ככה כי אלו לא היו  הקריטריונים. חזי לסקלי היה נערץ, ערן צור, מסנר שלפני, עוזי וייל של השער האחורי, אנשים שהרצון להמציא את תל אביב ואת התרבות שלה לא נשא תעריף נקוב לשעה. רובם היו דלפונים. היום היו אומרים עליהם שהם עפו על עצמם, זה הביטוי התל אביבי הכי חם עכשיו, ואני מקיאה עליו. הוא חסר כל דמיון, הוא תוקפני.

משהו מתל אביב המושגית אבד לי עם הכסף הגדול שנהר אליה בשנים האחרונות ולקח לי זמן להבין את זה. שהיא איננה. הקוראים המסורים של הבלוג הזה זוכרים כנראה את פרק השיבה מהרצליה לעיר הגדולה, הכמיהה, המאבק, הניצחון. טוב, שיש שיזלזלו בתואר 'תל אביב' לעוטף העיר הצפוני, הגוש הג'נרי שבו בחרנו לגור. אלו שזלזלו, מחזיקים עדיין בפנטזיה שאני התחמשתי בה במסע חזרה, על תל אביב הזו שבה יש לך חירות להיות אתה עצמך, שבה כמעט כל דבר מזין חושים ונפש יכול לקרות בשיטוט ברחובות. תל אביב שהיא בעיקר המפגש הלא צפוי, המתח העירוני הטוען, לא בלי אירוניה שבפחי הזבל, האין חניה והבניינים הכעורים.

רון שושני, הצלם שצילם את התמונה שמופיעה בהמשך, ואיתו יש לי ידידות עוד מהתקופה ההיא אומר שהמבחן הוא בלצאת לרחוב ולצפות על המכוניות החונות. חפשו מכונית שעולה פחות ממאה אלף, נראה אתכם.

כמעט ארבעה חודשים מאז עברנו הנה, אני מוצאת את עצמי נעה על ציר קבוע בסביבה הקרובה. בין המקומות שמזינים את שגרת היום שלי. לא מזמן אמרתי לחברה שרצתה להיפגש, אני נוסעת לתל אביב, היא צחקה. אז הבנתי את הדרך שבה הפנמתי את חוסר השייכות שלי למקום הזה, היה צורב.

רק לפני כשלוש שנים נהגתי לשוטט בה לאורכם ולרוחבם עם נפש אהובה ולהרגיש את עוצמתה חודרת מתחת לקליפה. המיסטיקה שלה תמיד הייתה נעוצה בשילוב בין גבוה ונמוך, מכוער ועוצר נשימה, מנוכר וביתי. כל המקומות שהיו לתחליפי בית ומפזרי בדידות, האנשים שפתאום נקלעו אליהם ולחיי בהתנגשות בלתי נמנעת, אני מרגישה שכל אלו לא יקרו עוד. אני אותה אחת שפעם גיחכו עליה שאינה מסוגלת לצאת את גבולות הירקון. שכל גיחה ממנה הסבה לי תחושת תלישות וכל שיבה החזירה את תחושת הזהות העצמית. אין לי כוונות לעבור מכאן, רק שאני לא בטוחה מה זה הכאן, מין אי חסר זהות ושייכות שבמקרה משתייך לשטח השיפוט של העירייה הזו.

נכון שזמינות השירותים בעיר הזו עדיין קורצת, ומחזיקה אותי בחלק של טיעוני הבעד, גם הנוסטלגיה. אבל תל אביב שהייתה נדרסה תחת המגדלים והתרבות שהביאו איתם. התרחשות תרבותית תלויה בכסף גדול, התרחשות פוליטית מינורית, הגיבורים שלה מחוברים לתהילה מיידית. תנו לי בחזרה את הקסם הערום והמחוספס שלה. אני רוצה שגם לילדים יישאר ממנו .

המלצה מאמהות אובדות

להיות השפחה, להיות המלכה – על אדונים ומשרתים  במשפחה, מאת שלומית הברון

מתחם התחנה המייצג, בצילום של הצלם רון שושני, שמצלם את העיר, לחצו לאלבום


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

24 מחשבות על “אולי תל אביב מתה

  • שרון

    "משהו מתל אביב המושגית אבד לי עם הכסף הגדול שנהר אליה בשנים האחרונות ולקח לי זמן להבין את זה. שהיא איננה."

    נראה לי שאף אחד לא היה מנסח את זה יותר טוב. מסכים ומזדהה עם כל מילה בפוסט החזק הזה, שהוא גם חשוב. תחושות אישיות שלך שאני כה מתחבר אליהן. וכל העניין הזה, של תל אביב וכסף, מצער מאוד כמובן, מעציב.

  • קורא

    אני חושב שזה עניין של גיל, הצעירים של היום הם מרדנים שחולמים בדיוק על מה שאת חלמת, והם יושבים בתחתית. אף אחד מהם לא חולם על להיות מיליונר, ורון שושני טועה ובגדול. המבחן הוא לראות את זוגות האופניים, הם פשוט יותר עניים ממה שהם היו בתקופתך, זה הכל.

  • RIKYCOHEN1 מחבר הפוסט

    למה לדעתך הם יותר עניים היום? זה מעניין
    שרון, תודה מכל הלב. איש כמוך, ששייך לעיר הזו שאבדה.

  • גלית, פלורידה

    כנראה העיר משתנה כטבען של ערים אבל גם אנחנו משתנים. אנחנו לא מי שהיינו:אנחנו יותר ציניים, יותר שיפוטיים, יותר מנוסים וגם יותר עשירים. הראשוניות והתום שלנו נעלמו (יחד עם הרבה דברים שהרווחנו) ורק מתי מעט יכולים לשחזר את התחושה למרות שרבים מנסים (זה משבר אמצע החיים שלנו). אז נכון שקמו מגדלים (וזה קורה גם בערים אחרות כמו ניו יורק) אבל אני חושבת שאם היינו בני עשרים זה היה נראה אחרת… 

  • RIKYCOHEN1 מחבר הפוסט

    האם לאנשים צעירים שמגיעים אליה אחרי צבא יש סיכוי בכלל לחיות ולשרוד בעיר כזו? משכורת התחלתית שלהם היא גג 5 ברוטו, שכ"ד בערך 3

  • קורא

    לגמרי יש להם סיכוי לשרוד בתל אביב, הם שוכרים דירה עם שותפים, בדיוק כמו שאת עשית וכמו שכולם עשו גם לפני עשר שנים.

  • גלית, פלורידה

    כמובן שזה טירוף אבל אני אופטימית (מה שבדרך כלל אני לא). אני מאמינה שגם המחירים המופרעים האלה (ד"א ממש כדאי לקנות בניו יורק)לא ימנעו מצעירים להגיע לעיר. בדיוק כמו שיש בניו יורק גנטרפיקשן בהרלם ובחלקים מעבר לשדרה העשירית כך יהיה בתל אביב בחלקים שכרגע לא "נחשבים" כמו למשל דרום העיר ויפו. הבעיה אולי מגיעה ממקום אחד לא המחירים המאמירים אלא הקרתנות, השמרנות, וההתחרדות של הצעירים בפרפריה. הולך ופוחת הדור? שווה בדיקה אמפירית ואני בטוחה שיש כבר מישהו או מישהי שעובדים על התזה שלהם:)

  • נועה

    אהבתי מאוד את הכתיבה שלך ואת המילים היפות שהרעפת על תל אביב מנקודת מבט נוסטלגית. אני צעירה בת 26 שגרה בעיר הזו שהקסימה אותי – כבר חמש שנים. ולצערי הרב אני מאוד מצליחה להזדהות עם מה שאת אומרת. חולדאי וחבריו מן האלפיון והעשירון דוחקים אותנו החוצה ומשנים לנצח את תל אביב האמיתית שיש בה שילוב של מליון דברים ולא רק מליוני דולרים.

  • העלמה עפרונית

    ריקי, חדר בדירת שלושה שותפים סבירה במרכז העיר אפשר למצוא גם בסכומים של 1,500 שקל, נכון ללפני חודשיים. אם מוכנים לשקול את הבלתי סביר ולזוז הצדה, או להתפשר על איכות הדירה, אפשר גם בפחות. לא הבדלים משמעותיים ממרכז ירושלים או הדירות הטובות הקרובות לאוניברסיטה בבאר שבע. אז אולי בבירה או בבירת הנגב הדירה שתמצאי תהיה מוצלחת יותר אבל גם זה הרבה פעמים עניין מקרי.
    ובהערת אגב, את החתרניות, העצמאות והשוליים האמיתיים, לצד אורבניות שלא קשורה בהון, אני מוצאת היום בעיקר בירושלים. זו עיר שדורשת כל כך הרבה ושום דבר בה לא מובן מאליו, שאין ברירה אלא לקום ולעשות לבד. עבורי ההחלטה לעזוב לתל אביב לא הייתה בכלל מובנת מאליה, ובטח שלא משמחת.

  • ריקי

    תודה רבה. נועה, עצוב לי שבגילך, כשאת אמורה לחוות אותה באופן אידיאלי כפי שכתבתי, את כבר מרגישה את זה. סימן שהתחושות אמיתיות, וכך הרבה חברים שלי נדחקו ממנה, חלקם ליפו, חלקם רמת גן ועוד. זה לא אותו דבר כמו לגור בה.
    גלית, שימי לב לתגובה של נועה, לי יש תחושה שהמרקם בה משתנה כבר עכשיו. ויש פריפריה שאינה מתחרדת, רמת השרון נניח, שגם היא יקרה.

  • שירי

    קודם כל, רק למען הפרוטוקול – בואי נרד מהנאיביות של להאמין לכל מספר מופרך שמופרח על גבי אתר כזה או אחר. אלו רכישות של מקורבים. לכולם יש אינטרס להראות מספר מנופח – זה פשוט מעלה את הערך של הדירות שימכרו אחר כך ללא-מקורבים (ואת דוקא עם וותק בתחום… את אמורה לדעת שזה לא שונה מלהאמין לסכומים ששולמו לכאורה לדוגמניות מובילות על קמפיינים – זה הרי לא הסכום האמיתי, זו פשוט דרך לשדרג את היוקרה של הבראנד).

    ואחרי זה – עם כל המגדלים שצצים בכל פינה, יש עדיין הרבה – ה-ר-ב-ה – יותר מתל אביב הכאילו ישנה וכאילו של פעם. הרבה יותר דירות קטנות ומוזנחות שאף אחד לא משפץ ורק משכירים כיום ביותר כסף כי זה מחיר השוק כרגע וכי יש מי שיכול ומוכן לשלם. ויש הרבה – ה-ר-ב-ה – צעירים שבאים להגשים את הפנטזיות שלהם בעיר היחידה במדינה, ומתעניינים יותר במועדונים ובמוזיקה ובתרבות מאשר ברכב הבא שהם יקנו, יותר מכל שוכני המגדלים גם יחד. ואין אולי כבר שער אחורי, אבל יש הרבה – ה-ר-ב-ה – יותר מדיה שעוסקת בתל אביב ומנסה להמציא את התלאביביות מחדש (רק שאת כבר מבוגרת מדי מכדי להתרשם מתובנותיו של בן 23).

    כל הטקסט הזה, על כל הרומנטיות והעיניים המצועפות שלו, הוא לא יותר מקינה שעבורי מיתרגמת ל-"התבגרתי, התברגנתי, נשרתי מהמירוץ". אל תשליכי את מצבך האישי על העיר. כן, חלו בה תמורות – אם לא היה כך היא לא היתה ראויה להיקרא מטרופולין – אבל התמורה הגדולה יותר חלה בך ולא בה. תבחרי בעצמך אם זה שינוי לטובה או רעה, אבל אל תנסי להגיד שאת אותו דבר ורק העיר השתנתה. זה הפוסט שאת באמת צריכה לכתוב.

  • ענת

    ממרומי גיל 37 שבהן הספקתי להיוולד, לגדול ולגדל שני ילדים בתל אביב האמיתית (לא זו שמעבר לירקון שהיא לא ממש תל אביב) אני חותמת על הדברים של שירי מעלי.
    בילדות/נערות היו דברים שלא הפריעו לי. לא הצפיפות על המדרכות, לא הקקי של הכלבים, לא העצבנות של הנהגים. באמת כלום. הייתי מאוהבת לחלוטין בעיר. עם השנים נהייתי מפונקת יותר. רוצה בית גדול יותר, רוצה נוף מהחלון שהוא לא המטבח של השכנים, רוצה מקום חנייה גם לי וגם לחברים שבאים לבקר.
    עדיין אוהבת את העיר למרות שבשנה האחרונה נטשתי אותה זמנית לעבר הפרברים. חייבת להסניף אותה מידי פעם, להנות מההמולה, מהאנשים ברחוב, מהאפשרות לעשות מליון סידורים בלי להזיז את האוטו, מהיכולת לבחור בין מליון בתי קפה או גלידריות טובות.
    זר לא יבין זאת.

  • העלמה עפרונית

    ריקי, ההערה שלך לשירי הייתה זו שכיוונתי אליה כשאמרתי שמי שרוצה לחיות בסביבה יצירתית שפועלת בשוליים, צריך להתחיל לפזול לכיוון אזור חיוג 02. תל אביב הפכה ליותר מדי מיינסטרים ושוליים מתפתחים ופועלים בסביבה של מאבק (ואני מתייחסת למאבק התרבותי בלבד כרגע – ע"ע "תל אביב, העיר היחידה במדינה" – ומתעלמת משלל המאבקים הברורים יותר בעיה"ק).

    [לא הבנתי את המשפט האחרון שלך בנוגע להתחרדות ולרמת השרון. אם תרצי להסביר]

  • ריקי

    העלמה, אני כל כך מסכימה, שוליים מתפתחים ופועלים בסביבה של מאבק, משפט מעולה, ובכלל כל התגובה שלך. אותי ירושלים מפחידה, קשה לנהוג בה, קשה להתמצא, והיא הרבה פחות נוחה מתל אביב, אבל זה כנראה כל העניין ואולי צדק מי שאמר שהתברגנתי. יש בה עוני מעיק נראה לעין, וכמובן היא מתחרדת. שירי, קודם כל גם בפוסט הזה וגם בקודמים אני כותבת על השינויים שאני עוברת, ולא העלמתי אותם. להגיד שלא חלות תמורות חברתיות-כלכליות בעיר הזו והכל השלכה ממורמרת שלי זה חוסר מודעות ובורות, פתחי כמה עיתונים שירי. ולידיעה, מקרבה לאדם שמכיר מבפנים את שוק הנדלן, הניפוח קיים אבל בשוליים, התופעה שדיברתי עליה בהחלט קיימת.

    ואיך שכחתי לציין שהחודש עיתון העיר נסגר.

  • שירי

    ובכל זאת – הרי לא טענתי שלא חלו שינויים חברתיים וכלכליים בעיר. אבל אני כן מתעקשת שהשינויים האלו הם לא יותר מבבואה של השינויים שעוברים על מדינת ישראל באשר היא. ליותר אנשים יש יותר כסף. זאת עובדה. זה לא קורה רק בתל אביב – זה רק יותר מנקר עיניים פה, אבל גם בשלהי שנות השמונים שכירות בתל אביב היתה לפחות כפולה מבכל מקום אחר, אז מה השתנה?

  • גלית, פלורידה

    ואני עדיין אוהבת אותה , את תל אביב. היא בית בשבילי למרות ואולי בגלל שאני גרה רחוק ואני "תושבת" רק חודשיים בשנה. אוהבת את האורבניות והתסיסה מתעצבנת על הליכלוך וחוסר החניה. מתפנקת בכל מה שיש לעיר הזאת להציע ויודעת שלמרות שיש יפות ממנה, ותוססות ממנה בשבילי היא העיר "שלי" שבה מדברים את השפה "שלי" ולזה אין תחליף (וסליחה על ההשתפכות). 

  • עמיר

    פוסט חזק, כותרת פרובוקטיבית, תגובות מעניינות.
    או בקיצור – להרגיש בבית בבלוג של ריקי.
    *
    היות ועזבתי את תלאביב ב-2001, דעתי בעניינים רבים שהוזכרו כאן כגון תשתיות, נדל"ן, תחבורה ויוקר המחייה לא מעניינת במיוחד.
    אבל מאז שעזבתי, אני שומר על קשר מיוחד עם תלאביב – שוחק את סוליות נעליי עד דק בטיולים עירוניים, רק אני והמדרכות ופירות הפיקוס. ולכן, אני מרשה לעצמי להביע את דעתי כאן על החוויה התלאביבית מנקודת מבטו הצרה והשברירית של ההלך: ובכן, חוויית הטיול העירונית התקלקלה מאוד בשנתיים האחרונות.
    בין אם זאת המדרכה שהפכה מסוכנת (קטנועים, רכבי שטח), בין אם זאת הטינופת שתקפה את העיר לאחרונה, גם בלב העיר, ובין אם אלה הטיפוסים החדשים הלא-נעימים שמאכלסים את שדרותיה (חנוטים, מטופחים ונובחים הוראות בסלולרי); אם בעבר הטיול התלאביבי היה מעניין, מעשיר, מהורהר, מאזן בין עצבנות עירונית לרוגע נונשלנטי, הרי שכיום טיול שכזה מותיר בעיקר תחושת חמיצות לא נעימה.

  • ריקי

    גלית. גם אני, אהבה לא נגמרת מיד, יש לי קשר חזק לעיר הזו.
    עמיר, כמו שאירווינג כתב פעם, המשך לעבור ליד חלונות פתוחים.

  • העלמה עפרונית

    פוסטים ממני על ירושלים אי אפשר לקרוא כי מטעמי עבודה חדשה ושנאת יוממות עברתי לתל אביב לפני חודש, וממילא למעט פוטופוסט מהורהר מדי פעם בפעם אני לא ממש כותבת.
    אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר, אז קבלי לינק ל"הרחק מהמון מתהולל" של אחת הכותבות הכי רגישות בעיני (ואחת הפחות מוכרות) – http://maddingcrowd.cyberia.org.il/. על תהליכים ומספרים ומגמות, כמו גם הפניות לבלוגים שונים בבלוגספירה הירושלמית, אפשר כמובן למצוא ב"ירושלים האחרת" של עמית פוני.

    ובכל זאת הערה קצרה לעניין ההתחרדות של העיר – היא הופכת ליותר קיצונית באופן כללי. החרדים חרדים ומסתגרים יותר, החילונים חילונים ונאבקים על מקומם יותר. כולם נאבקים על מקומם, כי כולם חושבים שהם מיעוט. מבחינת אחוזי עזיבה, למיטב ידיעתי אם בוחנים מי עוזב את העיר (עבור אף אחד), רואים שיותר חרדים עוזבים לבית"ר עילית, בית שמש, אלעד ודומים להם (כי העיר הופכת לחילונית מדי עבורם או שהם הופכים לחרדים מדי עבורה – הרבה יותר מקומות שפתוחים היום בשבת מאשר לפני עשור לדוגמא) מאשר חילונים שעוזבים לתל אביב, מודיעין והדומים להם.

  • העלמה עפרונית

    וב"קיצונית" אני לא מתכוונת בהכרח למובן השלילי אלא במישור הכי בסיסי – תרבות קצה שלא ממוקמת בזרם המרכזי ונאבקת על מקומה ועל הערכים שלה. זה נכון לגבי השחורים ממאה שערים כמו שזה נכון לגבי הרדיקלים מבצלאל/מוסררה/אוגנדה.