היכן אני נמצאת (פוסט גדוש מוזיקה, גם). 3


בחמישי בבוקר התעוררתי, ובתנועה אוטומטית שלחתי יד להרים את הלפטופ שלי שהונח על הרצפה בתום השימוש הלילי. לחצתי על כפתור הדלק, אבל שום דבר לא קרה. לחצתי שוב, הכנסתי לחשמל אחר, הסרתי והחזרתי את הבטרייה שלו, כלום, בר מינן. ביומיים שאחרי היו אימה-בהלה-חוסר אונים-חרדה-וקבלת הדין מנותקת וקצת ניהליסטית, שהלכו ובאו והתערבבו והתמרדו, והיום הוא שב לזרועותיי, אירוניה, לא הייתה שום תקלה, אולי רצה לנוח יומיים במלון המעבדה. ואולי זה משחק זדוני במי שמראש נכשלה במערכות הקודמות, כי בדיוק חזרתי לאחרונה לכתוב, וגיבוי לא היה.

זה מבהיל ומגוחך התלות שלי בקופסה השחורה הזו. תאים תאים של זכרון חיצוני שהפקדתי במארז ממדינת מזרח רחוק, סומכת  עליו שיתפקד כדיסק הזיכרון החיצוני שלי. והנה, דווקא כשחזרתי לכתוב תוך גירוד הזיכרון המקורי, ההוא שבק. זה הצטרף להרבה תקלות טכניות שהיו כאן השבוע, אוסף מוזר ופרוזאי שכולו מעצורים.

אני אוהבת את התחושה שעלתה מתוך תעתועי חוסר האונים התלוש שהיה שם, הכרה חדה, שכל זה קטן,  קטנוני, שולי. כן, במחשב ובאינטרנט ישנם הפרנסה שלי, האינטימיות עם עצמי, החופש,   היצירתיות, אבל פרופורציות ניתנות לך כנראה אחרי ארבעים (תכף ושתיים).  ואז קראתי את הפוסט של אסתי סגל, "לכתוב בזמנים כאלו", וחשבתי, נו באמת,  היא נוגעת בדיוק בדבר. מה לכתוב עכשיו?

מה חשיבותה של פרוזה משפחתית אינטימית בימים כאלו? נדמה שאם אין לך נחשול בפנים שמטביע בעוצמותיו את כל מה שהיה שם קודם, עדיף שלא ייאמר כלום.

נניח כמו גבריאל, שאת ההופעה שלו שראיתי כבר לפני שנתיים אי אפשר למחוק מתאי הזיכרון, ואת הרושם שלה, הנצרב בנפש באופן בלתי הפיך, בשל האופי הקמאי ממש שלו.

כדי להקשיב לו צריך שנורקל לצלילת יום, נשימת חושך, ויד חזקה של עצמך שמושכת אותך בסוף כל זה מהתהומות שלו.

אבל למי יש פנאי לתהומות. נראה שגיל 40 מסמן את תחילת השעבוד הסופי. "חיים קצוצי כנפיים" כתב צ'כוב ב"גברת עם הכלבלב". אין מקום לכנפיים כשיש לך שכר דירה/משכנתא וכל נגזרות התא הבורגני. זה הגיל שבו הזיכרונות מתחילים להתקרש לצורות סופיות ואין לחצוב בהם  ללא המותרות הגדולים ביותר, זהו כמובן הזמן.

למה אתגעגע? לרכּות המזוקקת שמוענקת במשורה, בפעימות קטנות, של ילדים שעוד לא קהו בנו. לרגעים ההולכים ואוזלים שבהם האשליה שעוד יכולה אני .


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 מחשבות על “היכן אני נמצאת (פוסט גדוש מוזיקה, גם).

  • דפנה לוי

    כל הדברים הגדולים, כל המבנים, המנגנונים, הטבע, ההמצאות, המוזיקה, הכסף, האוכל. כולם נועדו לאפשר את האינטימיות הקטנה, האישית. זו לא סיבה מספקת כדי לכתוב עליה? תמיד?

  • ריקי כהן מחבר הפוסט

    תודה על התגובות, האם באמת הם נועדו לאפשר את האינטימיות האישית? זה כבר לא נראה ככה.