אלף שנים לחכות, מיה טבת דיין 4


"מדוע נשים צריכות להתפקע מתוך הבגדים?" גלעד כהנא, ג'ירפות, "אין כניסה לפילים".

לפני שבוע סיימתי את קריאתו של "אלף שנים לחכות", הרומאן היפה שכתבה מיה טבת דיין, ששלחה לי אותו בעצמה, על אף שלא הכרנו, היא יצרה קשר בפייסבוק, וסיפרה שאהבה בעבר שירה שלי כאן בבלוג. מובן שזה היה מחמיא, אבל לא בגלל זה בחרתי לכתוב על הספר, אפשר לחשוב כמה קוראים יש כאן, הבלוג הזה הרי ממש לא מכונת שיווק, וטוב שכך.

ספק אם מהכריכה הייתי קונה אותו בחנות, וזה רק כי אני סובלת מדעות קדומות: הספר מספר על כנרת ונורי, שהכירו בעודו נשוי, והיא נשכרה לתפקיד יועצת לנושא הודו בחברה שלו, ומתפתח ביניהם רומן עוצמתי, למרות שנורי נשוי. לכנרת רקע עמוק בתרבות הודו בשל חיים ממושכים בה ולימוד רוחני של תרבותה. נורי מבוגר מכנרת בשנים רבות, ויש לו את החוטם הכי גדול שראתה אי פעם, אבל הוא עונה כנראה למשאלה אינטימית חזקה מאוד, לפזר את הבדידות גדולה הקיומית-בעזרת מי שנדמה כי מדבר את שפתה הפנימית, לא רק המילולית, ועונה לצורך שלה להתאהב כמו בסיפורי המיתוסים ההודים שנשזרים בספר, אלו הטוענים  את ההתאהבות בסמליות מטאפיסית. כנרת ננטשת על ידי נורי שמנסה להציל את משפחתו רגע לפני הפירוק, אבל שנים לאחר ניתוק הקשר הוא חוזר לחייה. הפעם היא כבר נשואה ואמא לפעוטה, והוא כבר גרוש. כמו בפנטזיות שמתרחשות רק באגדות, הוא מבקש לתקן את הטעות הגדולה שלו, ולגרום לה לעשות את מה שלא העז, להרוס את קירות ביתה ולהתאחד עימו, לבנות את ביתם עם הילדים מבני הזוג הננטשים.

בסיפור המשנה ברומאן יש עוד בית שמתפרק, הקיבוץ שבו גדלה כנרת אצל קרוביה, לאחר שהוריה נסעו לשליחות והשאירו אותה לחפש בו את זהותה וביתה. הוא עובר תהליך של הפרטה וזו מפוררת את חלק ממייסדיו, ומותירה את האחרים מיואשים מכדי להילחם, מרגישים שסופם ממילא קרב. אל הבית הרעוע הזה בורחת כנרת כדי לקבל את ההחלטה הקשה בחייה, והחלק הזה מתואר בספר באינטנסיביות צפופה מאוד, כמעט חונקת, אבל היא גם זו שמעניקה לספר את העומק או הגובה שיש לו מעבר לרומאן יפה שכתוב היטב. הצלילה הכואבת להתלבטות של הגיבורה, התובנות של מספרת העל ושל כנרת שבראה, על הדילמה האמיתית והמורכבת יותר, מזו הטלנובלית, הופכות אותו לחוויה  מזככת. אני לא רוצה לחשוף את השורה התחתונה כי בעיני שווה לעבור את כל הדרך, כל אחד בעצמו, כולל שחזור אהבות קודמות אם אפשר, כדי לרדת לשורשיה של ההחלטה הסופית שקיבלה, ואיך היא מהדהדת בביוגרפיה הנשית, על משמעותה של בחירה נשית בכלל באהבה.

בשפה פשוטה, הדרמה בדילמה של כנרת עמוקה בהרבה מהליכה אחרי הלב והתשוקה או שמירה על הקיים, המוכר, והבטוח. וזה כמובן תמיד ככה. מאוד אהבתי את הבחירה לא לתת אפיונים  לאמהות של כנרת, או לביתה הפעוטה, שלומציון, אלא לתאר בצמצום ובמושגים טכניים את אותה אמהות.  יש בבחירה הזו אמירה פמיניסטית בעיני, החותרת תחת ההנחה האוטומטית שהיותה של הגיבורה אמא מכתיבה בלעדית את הבחירות הגורליות שלה. נכון שהשיקולים האלו נמצאים אי שם בשיחה המתמשכת, המיוסרת שהיא מנהלת עם עצמה, אבל לא כמשרתים את הדימוי הבנאלי על אמא מקריבה שאין לה זהות משלה.

בעמוד האחרון סגרתי את הספר בלב הולם מקריאה סוחפת, וכתבתי מייל למיה טבת בכותרת "כנרת צדקה בבחירה שלה".

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 מחשבות על “אלף שנים לחכות, מיה טבת דיין

  • יעל

    גם אני בדיוק סיימתי לקרוא את הספר הזה, בנשימה עצורה. הוא שינה אצלי מהקצה אל הרצה את הדיעות (השמרניות) שהיו לי על רומן עם גברים נשואים. קרה לי משהו במהלך הקריאה, אני אפילו לא יטדעת מתי זה היה, ונשאבתי לתוך האהבה האמיתית והעצומה הזאת. חייבת להודות שהסוף הותיר אותי חסרת נשימה. עדיין לא עיכלתי ופתאום מגיע הפוסט הזה.

  • עידית פארן

    קראתי ברפרוף
    כי משהו במה שכתבת, כמו גם העלמה שהגיבה לפני
    גרמו לי מאוד לרצות לקרוא את הספר.
    וזאת תמיד מתנה בשבילי, ספר שמתחשק לי (עכשיו) להושיט אליו את היד.
    תודה!!
    אלף שנים לחכות זה שם כל כך יפה לספר…

  • מילה

    "נורי" (שם בדוי כמובן") היה גם אהבה שלי.
    אהבה גדולה ששברה את ליבי.
    לעיתים אני עדיין מרגישה את כאבי הפאנטום מאז, כשליבי שוב נעקץ.

    כשאחזתי את הספר בידיי, הצטמררתי לגלות שהסיפור מוכר לי. מאוד.
    ברוב רגישותו הוא סיפר לי את סיפורם, וסיפורי אהבות אחרות שהיו לו.

    "נורי" הוא גבר כובש ונכבש. זהו סוד קסמו. סוד קסמו של כל דון ז'ואן דה-לה-שמטע.
    הגלגול היחיד בו הוא כבול אינו שבעת גלגולי החיים אלא הלולאה הרגשית בה הוא כלוא. ההתמכרות לריגושים חדשים מחד ולאהבות הישנות מאידך.

    וכן, יש לו עיניים ירוקות ותלתלים כסופים. וגם אף גדול. הגדול ביותר שראיתי מימיי.