להחזיק את הזיכרונות בקפלים הסודיים שבתוך העור 4


על בילוי משפחתי של ארבעה ימים בפריז.

על השעות הראשונות, המטלטלות מזוודות וציפיות מבהילות, להיות משפחת אופוריה מלכדת מפנטזיה. על תחושת החיות המוכרת בסדקים שבאו אחר כך.

על ההלם שבגילוי שכולנו בתוך גלוית תיירות סינתטית, מצלמים את הרגע המשוחזר לעייפה. מקווים לקבל נתח מה"פריז!" הזו, שכולנו עורגים אל הבטחותיה הפוטוגניות.

על השנייה ההיא שבה הבחנתי שמאחורי הפעוטה המאושרת שלי שבידה ביצת שוקולד מבולונז'רי כלשהו, ועומדת לעכל אותה מול המצלמה, מתחבא הומלס עם עיניים רעבות. על הרגע הבא שבו בני ביקש כסף עבורו.

על הציפור הזעירה שלא הצליחה לעוף והקטנה שחמלה עליה.

על הפריזאית עם השיער הקצר שאמרה לי בחרון מחנך: "מרסי! מרסי!", אחרי שכיוונה אותי לבקשתי לחנות שחיפשתי ברו סנט הונורה (קולט), ולא שמעה כנראה שאמרתי thank you! וכשהסברתי לה שאמרתי, חייכה במרירות.

על המבוגרת אדומת השיער הקצר, שנטפלה אלינו ברחוב בהצעה לעזרה, כשהיינו קצת אבודים וחיפשנו מסעדה, והסבירה לנו שוב ושוב ושוב, שאנחנו ישראלים אז אנחנו בטח מחפשים פלאפל וקוסקוס, כשהיא מטעימה במין מלרע משונה ופסקני "קוסקוס!", ולא הרפתה, ועל בעלה הנכלם.

על היעדרם המשונה של חסכי השיטוט ברשת בשעת לילה מאוחרת.

על השינה האחרת מזו שיש בארץ, שינה של בלוק גמור, נעדרת שיחה בתוכה.

על הרגליים הבוערות מהליכה נחושה להדביק, להדביק את המוכרח, את האחרים שהולכים, את הקצב שלא תמיד תואם את שלך.

על המון נהגי מוניות, בהן נשים, על ההוא ששימש שכיר בהפגת הידע של הצרפתית שלו, בטון המשונה שהוא אומר Oui

על הליידי האפריקנית ששיחקה את מורת הדרך עם הטעמה מתנגנת, על ההוא שהסיע אותי לבדי, והתעקש שיש מינימום שישה יורו, והזכיר את עמיתיו מישראל.

על מוליכי אור בתערוכה אחת, פלורוסנטים משונים שהרכיבו צורות גיאומטריות ומבנים מעוררי הומור חבוי.

התערוכה של מוראלט במוזיאון הפומפידו

על נשים חידתיות ברחובות, שיש בהן אותו ה"זה" המדומיין, ואינן דומות לשום גוויה במגזינים.

על גבר ואשה שמתכנסים זה בזו בעוצמה מחשמלת, עם הצער והנחמה של פיקאסו, במוזיאון אורנז'רי הצנוע והיפהפה.

על המצאת ההסטוריה הסודית של היהודים ברחובות האלו לפני עשרות שנים, שצפה בגני הטרוקדרו.

על עלבונות קטנים וגדולים שצפו מההולכים איתי, וגם מרוחות הרפאים המלוות אותי פה ושם.

על הצורך הגדול מידי, לאחוז בהם כל הזמן, העט והמחברת שבערו בכיס המזוודה.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 מחשבות על “להחזיק את הזיכרונות בקפלים הסודיים שבתוך העור