תכתבי או תסתמי 7


אינני רוחשת כבוד רב לאלו המייגעים בדיווחיהם הפומביים על ייסורי הכתיבה. יש המפליגים בכך לאורך קריירה שלמה. תמיד חשדתי שיש בהם אוננות ריקה והתנאות עצמית בהילה שהיא פרי דמיונם. לפני שנים עשורים היה לי ידיד קרוב, שבמרבית שיחותינו התאונן על קשיי הכתיבה האינסופיים שלו, על החרדות שלו, על הכעסים שהוא כועס על עצמו בגלל שאינו כותב, ועל כן – מחסום הכתיבה המתמשך שלו. פעם אחת ויחידה הראה לי סיפור בן עמוד וחצי שכתב, ובקריאתו התבררו כמה דברים: הסיפור הוא עלי, על אף שניסה להסוות זאת בתחכום קטן מאוד, והעובדה השנייה שהוא ממש מחורבן.

מארג החיים שלי בעבר ובהווה שזור באנשים שרוצים לכתוב, שכתבו, שיכתבו, שכותבים באמת וביופי עצום, ובעיקר שחושבים ולפעמים מתענים בכתיבה הזו. כמוני. שרואים בה גאולה מהביבים של השגרה הבנאלית, הפיצוי שבקצה המנהרה. מטבע הדברים, מכיוון שאינני נקייה מעוונות אלו, זה לא פיקניק בגני ורסאי, הקשרים האלו. לא מזמן כותבת אחת שרק התחלנו את הקשר וסיפרתי לה על כמה מהם בגילוי לב, הגיבה בסרקאזם: "בקיצור, בשביל להיות חברה שלך, צריך לא לכתוב".  מזל שזה רק הומור, כי רוב חבריי כאמור, שייכים למגזר הסובל הזה כבר הרבה שנים. אבל כן, זה שדה מוקשים עם מחירים כבדים, ואני מקווה שאני לא מוסיפה לי כאן עוד כמה.

נכון, פירקתי בבלוג הזה  לגורמים את התסכול שלי מהכורח להקריב את הכתיבה על מזבח האימהות (אי-מהות?). כן, אני נאבקת ביום יום השוחק ברגשי האשמה על היעדר ניהול הזמן הנחוץ, על הספר הקבור ההוא, על השירה במגירה. אבל באופן מרענן ועם קצת עזרה מבן הזוג, לקחתי לעצמי קורטוב מגישה חדשה וצינית מעט: זה יקרה כשצריך, ואם לא, גם לא אסון. חוץ מזה, גם מהילת הדפוס נגמלתי, בעיני זה כבר לא רלבנטי. טקסט כמו של ענת לוין, שהופיע אמנם ב"הארץ" וגם בבלוג שלה, לא באמת יצטרך כריכה כדי להתקיים הרבה מאוד שנים בתודעה של מי שקרא אותו.

וכשאני כותבת את כל זה, מאות קבצים של התחלות  סיפורים מתרוממים מהכונן למחות את עלבון זניחתם.

 

 

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 מחשבות על “תכתבי או תסתמי

  • מירי

    מזדהה. אני חושבת שכותבים בעלי ותק לומדים להבדיל בין כתיבה לבין ההילה של תוצרי הכתיבה (=רכיבה על סוסי התהילה אל עבר שקיעה מלוטשת בצבעי פרג'). העובדה שהכתיבה שלי מוגדרת על-ידי כתחביב, ולא כמקור אפשרי של פרנסה – מאפשרת להנות יותר. אני לא מקנאה במי שפרסמו ספרים, חובת ההוכחה עליהם, להמשיך ולהזין את המכונה, להתחרות על מקום בתודעה ובמדף. מעריכה אותם מאד על עצם ההתמדה והחריצות, אבל זה לא פוגם בעצלות המושלמת שלי (: כותבת כשבא, כשלא בא- לא כותבת. ככה פשוט

  • שרון רז

    מבין את התסכול מצד אחד ומבין גם שזה יכול להיות מעט ותרני אך גם יש משהו מרענן בגישה החדשנית והצינית הזו וגם לגבי הילת הדפוס.

  • ענת לוין

    הגעתי דרך ההמלצה שלך על הסיפור שלי. אני חושבת שזו המחמאה הכי יפה שקיבלתי בכל החיים שלי. תודה רבה.
    אני מסכימה עם מירי – גם אני לא מתפרנסת מהכתיבה, ולכן היא יכולה להישאר הסוד, האור, המרד, החבל שלי. ואני לא מתענה בה (כשאני בהווה בתוכה) בכלל, גם כשאני מענה את המילים / השורות / הדמויות / הדימויים, אני נהנית מהמעשה, מהמשחק הזה. אבל לדעתי צריך לכתוב כל יום (כשעובדים, נניח, על פרויקט מסוים), אפילו משפט, או להזיז מילים מפה לשם, להשאיר את התודעה דלוקה בתוך זה, ואז שקטים ולא מקטרים. ולפעמים מקטרים (כשנמצאים בחוץ וחושבים בזמן עתיד) כי חושבים שזה זבל וזה סתם ולא מעניין אף אחד ומוציאים את השוטים הגדולים. ולפעמים שולחים וגם האלו שלהם שולחים חושבים שזה זבל, ולפעמים הם אפילו לא טורחים להשיב, וחושבים לוותר. ואז אפשר לפתוח בלוג. בקיצור, אני גונבת לך את המוטו הזה "תכתבי או תסתמי", זה מצחיק, אדביק אותו בסלוטייפ על המחשב שלי :-)))

  • ריקי כהן

    תודה רבה לכולם. ענת, התכוונתי לכל מילה, יש לי את "אנה מסתובבת לאט" וגם ראיתי אותך בערב קריאה, מאוד מרשימה היכולת שלך להצמית את הקורא ולפרוע נפש גם בשירה וגם בספרות.