עכשיו תורכם 2


"את מהשכונה", שואל אותי רונן אידלמן, פעיל במאהל לוינסקי, "לא", אני עונה במבוכה ומגמגמת באי רצון, "אני מצפון ת"א". רציתי לומר עוד. למשל שהשכונה הזו יותר מתאימה לגרעין הבסיסי שלי, אני רבקה כהן, בת למשפחה שמעולם לא הצליחה לגמור את החודש או את היום, מרגישה קשר עמוק לכאב הזה. במאהל הקטן בגינת לוינסקי התערבבו דיירי אוהלים מהשכונה, עובדים זרים, פליטים, והערב הגיע מחיפה גם א"ב יהושוע כדי להתעניין ולתמוך.

למשל שוקי גלילי, שכן מ"רשימות" ובת זוגו יונית. אני מכירה אותם שנים מהעיתונות. הרבה פעמים שוקי כותב דברים שאני חושבת ולא מצליחה לנסח, ובאופן כללי הם חיים את חייהם באופן מעורב עמוקות פוליטית וחברתית. מעמד בינוני קלאסי שמבין שאי אפשר לחיות בבועה של צרכים אנוכיים, שאי אפשר לאטום עיניים ונפש לאי הצדק המשווע. גם דרור פויר היה שם, ועוד אנשים טובים, בין אנשים כמוהם אני רוצה לחיות, ולא בין האדישים מ"נווה פשרה" כפי שניסחה יפה דנה ספקטור היום בטור שלה.

אני מרגישה שאילוצי החיים חותרים תחת האידיאלים שלי. בשבוע הבא נעבור דירה, והפעם המעבר עוד יותר קשה מהאחרים, אינני שלמה עם שום דבר שקשור בו, הדירה, השכונה, האנשים, והכי הרבה – יוקר המחיה והמחיר שנשלם עליו. הכורח להישאר פה בגלל בית הספר מדכדך אותי, למרות שאני מכירה בכך שאני עושה טוב לילדים. אבל דווקא בתקופה הזו  כשהכל מתפרץ החוצה, חבל לי שאנחנו עושים החלטה כלכלית וערכית כזו.

לא אכחיש, אני אוהבת נוחות, קשה לי עם הקרבתה, אני אוהבת מסעדות, למשל, ספרים, בגדים, הם עולים הרבה. אני אוהבת שהרחובות נקיים ויש גינות וריאות ירוקות. לא חושבת שהייתי בוחרת דירה בלוינסקי, למשל. אבל ההרגשה שאנחנו משרתים את השיטה המקולקלת של מחירי הדיור כאן קשה לי, והתחושה היא של חירום, שינוי דרך חיים וסדרי עדיפויות כלכליים ועוד, חייב לבוא לחיי.

צילמתי כמה תמונות מהמאהל בלוינסקי, ואם מתחשק לכם לעזור, יש שם כמה דברים שחסרים להם מאוד, פרטים בפוסט שלי בסלונה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 מחשבות על “עכשיו תורכם