ככה אני מתחילה 19


מידי פעם עולה בדעתי העובדה המדהימה שכשנולדתי, הורי גרו בצריף. כן, צריף אמיתי, לא כפראזה או דימוי. בית עץ בן חדר אחד, שאינני בטוחה האם מראה מעורפל שלו אכן נצרב בזיכרוני או שזה הדמיון המזרחי הפרוע שלי. אני כן זוכרת את העובדה שנמסרה לי אז ששרצו בו חולדות ו/או עכברושים. זה היה בשנות חיי הראשונות, אולי שנתיים-שלוש,  ואז עברנו לבית קטן וישן מאוד, שאליו הגיעו עכברים ונחשים ארסיים, אבל אגיע לזה יותר מאוחר. משונה בעיני שאני זוכרת את המידע הזה, על החולדות, הייתי תינוקת הרי, אני לא מצליחה להבין איך חשתי מתחת לעור, את הסכנה שמאיימת עלינו בגיל כזה, את העליבות שצופנת לי סיכון חיים ממש, אבל זו אמת בלתי מחיקה.

אחותי נולדה כשהייתי בת שלוש. מתמונות ספורות שנותרו היא הייתה כהה ממני במקצת, פניה הסמוקים תפוחים מעט בתמונה בה היא ישובה על סלקל בחזית הבית הישן, שהייתה בו מרפסת פעורה אל חצר מעושבת, ועץ שסק אדיר בקצה מצידה הימני. בתמונות אחרות אני נראית התינוקת ששכובה על שמיכה, כולן בשחור לבן, תחתיי ספק דשא בלתי גזום, וכולן הולכות ודוהות.

גם רוב זיכרונותיי מאותה ילדות דהו מזמן, בסיוע של הדחקות ברוטליות. אמנם סמים ואלכוהול לא היו בעזרים שלי, למזלי, הודות לאופי חובב השליטה שלי, אבל היו תרופות אחרות לסייע לאותה הדחקה והשכחה.

בשנים של הטיפול הפסיכולוגי שהחל בגיל 21, והתקיים לסירוגין ובהפסקות גדולות עד גיל 37, מיאנתי לחזור לילדות בתקיפות רבה, לרוב גם הצלחתי, לבצר אותה מפני קידוחי האנליזה. תמיד ידעתי שמתישהו איאלץ להתבונן בה, אבל רק כשאוכל לעשות זאת בלי לצנוח במדרון הדיכאון המשתק, מסעות שידעתי את טיבם מגיל ההתבגרות. חיכיתי לחליפת הפלדה שהחיים יקנו לי, ונדמה לי שהיא הגיעה.

לאחרונה אני חושבת  חברת טוויטר שלי הציעה לי לנסוע למקומות בהם גדלתי כדי להיזכר. חשבתי על זה ואני מתכננת לנסוע לבדי למושב שנולדתי וגדלתי בו מרבית שנות ילדותי, מלבד מספר שנים בפנימיה ושנה בקיבוץ כילדת חוץ. אני יודעת שהכל השתנה מאוד, ואתקשה למצוא בו את הדי  הילדות ההיא תחת הבתים המפוארים ורחבי המידות, הטיפוח הסביבתי החדש, הבריכה, בית הקפה הפופולרי, זה אינו אותו יישוב.

האמת היא שביקרנו בו פעמיים, פעם בנסיעה קצרה מבלי לרדת מהמכונית לפני כשמונה שנים, ופעם אחת ביקור של ממש, לפני שלוש שנים, אצל דודי מצד אבי. אבל שריון המשפחה הגן עלי היטב מסופת הרגשות שעלולה הייתה להתרגש בעקבות מראות, דמויות וקולות מהעבר ההוא.  גם בגלל זה מביאים ילדים.

אני חושבת שאצא לדרך, וזה יקרה כאן בבלוג.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

19 מחשבות על “ככה אני מתחילה