עיתונאית, שוב 2


לפני כתשעה חודשים קיבלתי החלטה מקצועית שהפתיעה גם אותי. חזרתי לשדות העיתונות, אונליין, אני עורכת ב"סלונה" (תרבות ומשפחה, אבל תורמת בתקופה זו הכי הרבה ממאמציי לערוץ החדשות) וגם מנהלת הקהילה, וכותבת בתדירות גבוהה.

בשנתיים שקדמו לכך הייתי עצמאית, נתתי ייעוצים לחברות אינטרנט, ניהלתי מדיה חברתית לכמה וכמה גופים מול משרדי פרסום ועצמאית, אפיינתי כמה ממשקי קהילה, והקמתי וערכתי אתר בשם "אביליקו", שאין לו שום יומרה עיתונאית.

בחודשים שקדמו להחלטה להיענות להצעה להצטרף לסלונה התחלתי לראות הכנסות יפות יותר ממה שהתרגלתי בתקופת העצמאות, היו חודשים שבהם אף עליתי על שכרי הגבוה ביותר עד כה, מתקופת עבודתי כמנהלת קהילות בynet. הקשרים עם משרדי פרסום התהדקו ויכולתי לצפות לעבודות נוספות, אבל יש לי חיסרון מהותי בהתייחסות שלי לקריירה: אני צריכה לעשות מה שאני באמת אוהבת, מתעניינת, חיה אותו גם בשעות הפנאי שלי ובשינה. בתקופה בynet זה נמשך שמונה שנים כי לא הייתה כמעט הפרדה ביני לבין העבודה, חייתי אותה ממש – עד לשנה האחרונה בה דעכתי, באופן סימביוטי, לטוב ולרע. היא סיפקה לי שילוב של מקורות עניין וביטוי. באופן אבסורדי, דווקא אני מצאתי את עצמי בעבודה שהיא גם להיות "גננת", זה הרי גן ילדים ממש. וזה היה מאלף גם להתנסות במיינסטרים של הקהילות בארץ. בתקופה ההיא גם כתבתי באתר טור, וכתבות מידי פעם, היה לי מעניין, ועבדתי עם אנשים מקצועיים במיוחד.

בערך ב97, החלטתי להתנתק מעולם עיתונות הפרינט בה עבדתי  כעבד-אשה במשך כשבע שנים, אחרי תקופה נוראית שכללה פיטורים ממעריב, אחרי שהגעתי לשם כרכש של עופר נמרודי שנתיים קודם לכן תמורת משכורת חודשית של 3500 שח, שניתנו לי תמורת כתבות מגזין בנות אלפי מילים במוסף סוף שבוע ומדור רכילות. הפיטורים היו טובים מכיוון שהיה לי שם רע ומר, אבל זה עדיין היה משפיל, בחדר ההוא של יעקוב  ארז, אז עורך ראשי, שדיבר אלי בגסות וזדון. בניתוח לאחור, עשיתי טעויות של ערבוב חיים אישיים ועבודה באופן לא זהיר, ובעיקר לא התעקשתי לעשות מה שאני אוהבת באמת, מה שמזיז אותי בפנים. לא היה לי מספיק אומץ אז, להיות מי שאני. (המעגל נסגר לפני כשלוש שנים באופן אירוני משהו עם מעריב, אחרי YNET הובאתי לעיתון על מנת לתכנן ולהקים רשת חברתית, שלא יצאה לפועל בסוף. שכרי היה 15000 ש"ח ברוטו. לקח כ11 חודש לחברה להבין שאין להם משאבים להקים את המיזם הזה).

החזרה לעיתונות מקומית, העיר ותל אביב ב95, לא היטיבה איתי. הרגשתי מיצוי, שעמום, הייתי בפרשת דרכים. ואז נפלתי ברשת, כמו שאומרים. 96, הייתה השנה שהתחברתי לרשת, ותוך כמה חודשים עבדתי בIOL שהייתה חברת בת של "הארץ", בהתחלה כסגנית מנהלת הפורומים ותוך חודש ירשתי את התפקיד מזוהרה רון, שאני מוקירה.

בניית העתיד המקצועי שלי בתחום הזה הייתה הצעד הכי נכון שעשיתי בקריירה, הלמה אותי בכל המישורים האפשריים, עד לפני כשנתיים,  גם כי הייתי ראשונה שהתעקשה לעשות מזה מקצוע, והרי היו מעט מאוד אנשים שבארץ שעסקו בתחום הקהילות. כיום יש עשרות. החדווה הזו של גילוי קול חדש בין כותבים בקהילה, בין בפורומים או כעת בבלוגרים, אני אוהבת אותה במיוחד.

אבל זה לא מספיק, החיידק העיתונאי מציק לי. אני עדיין מזהה "סיפורים" באופן אינטואטיבי, עדיין תמימה מספיק לחשוב שדעות שלי ושל אנשים אחרים יכולות להשפיע על סדר היום, על מתלבטים, לעורר מודעות לעוול שיש ממנו יותר מאי פעם, כך נדמה ובטוחה שבצדק.

זו תקופה מעניינת לחזור לשדה הקרב הזה, העיתונות. על שולחני מונח כבר שבוע טופס הצטרפות לאיגוד העיתונאים החדש שהגו עינת פישביין ודרור פויר עם אחרים, ועם החשש הזה משיוך לעולם רווי יצרים ואגו, ברור שאמלא ואשלח בפקס.

עכשיו אני צריכה להשאיר כמה זיכרונות ובני אדם רעים בתיקיית העבר. צריכה להשקיט את החרדות המציקות שלהזדקן כעיתונאית יהיה חרפה ועוני.  ולשמור על כל החלונות פתוחים.

 

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 מחשבות על “עיתונאית, שוב