יום המשפחה הבריאה 10


שבת בצהריים. לכתוב מלב הכאוס הפנימי, מהנקודה הרותחת בבעבוע. זה משהו שעשיתי קצת בבלוג הזה בעבר, וכבר זמן מה לא, היו חיים לתחזק, וגם עכשיו יש, אבל אחרת. זו שבת של התנגשויות והדף סביבן. הוא אומר שהבעיה היא בציפיות הלא מציאותיות שלי, וכרגיל הוא צודק. זו תמיד הייתה. זו שבת כזו שבה אף אחד מאיתנו לא שומע אף אחד, למרות שכמה מאיתנו צורחים.

יום המשפחה מחר. בתקשורת המרכזית יוסיפו למכור לכם את תמונות האידיליה והמשפחות שדומות זו לזו, אולי יוסיפו תבלין אקזוטי על משפחות מיוחדות. את השסע המשפחתי האינדיבידואלי אין אפשרות לסקר. אצלי יש ימים שבהם אני עדיין לא מצליחה להבין איך המשפחה – על שלל ענפיה – יכולה להיות מצד אחד מקור של משענת, ריפוי ונחמה, וברגעים אחרים -קרובים להכאיב – לתחושות הפוכות לגמרי. התרוקנות, חדלון וחרדה. וישנו הרעש, כל כך הרבה רעש, הקול הסרבן, המתלונן, לא מתרצה, הרחש של המכשירים, המסכים. החיפוש אחרי הדממה שב ומובס.

לא את הכל אפשר לנקז כאן, או במקומות אחרים ברשת, יש כאבים סודיים, פרטיים, של אנשים שלא הרשו לי לחשוף אותם. וגם כמה מאלו שלי לא מתפענחים לכדי שורה אימפרסיוניסטית (טוב, זה לא באמת שייך, אבל השיר הזה תקוע לי בראש כבר כמה ימים).

ואם כל זה נשמע מר ופסימי, המציאות כרגיל, מורכבת, מרובדת ותנודתית יותר. לפני שבוע הפסקתי לעבוד כשכירה (מיוזמתי) וחזרתי לעבוד מהבית כפרילנסרית, בהיקף נמוך יותר. הילד הגדול (11) מגיע הביתה בצהריים והוא אינו ריק. הוא כבר לא בודד עם עצמו והמסכים שלו ויש מי שתכין אוכל חם, ולא מהמיקרו. בימי המשרד, שכחתי כמה פעמים להכין לו את ארוחת הצהריים ונקיפות המצפון עלו הרבה, תרתי משמע.

גם הילדה (6) מרגישה במגמת ההתכנסות ומתקשרת מידי לבקש שאקח אותה מוקדם, התחלנו לחשוב אולי אפילו לוותר על הצהרון שלה וכך תתקבל כאן סיטואציה שעוד לא היינו בה, כשאני במרבית היום איתם. בשבילי זה כמעט אמהות רצף. כבר למדתי לעולם לא להגיד לעולם לא, וכמו תמיד, זו פאזה, חידתית, שיהיה בה מכל וכל, רגעים יפים, נוגעים וצמודים וגם מחיצות וכעסים ובדידות.

ואם יש משהו שאני מתמלאת מולו תמיהה וכעס זה השאלות האלו שבאות בעקבות ביטוי הקושי שלי (או של אחרים) ברשת, וכן, יש לו ווליום גבוה, תמיד יהיה מי שישאל: היית חוזרת אחורה? מתחרטת? מבטלת? איזו שאלה אומללה, כאילו שיש לה תשובה. אני חושדת שלרוב ההורים שיש רגעים שפלים בהם היו חשים רגשות הרבה יותר קיצוניים, ובאותו יום ממש להרגיש את המטוטלת מכה בקצה השני של הרגש, כי ככה זה משפחה ואינטימיות. והנה כמה שעות אחרי שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, עם עזרים כמו קמח, סוכר, שוקולד, פיצול כוחות וחום, ממקורות שונים, שכך השצף, נמוג המחנק. האזורים הכהים מוארים יותר.

צילום: מתוך סדרת "המדונות החדשות" המופתית של הצלמת ניקי גרנגרוט

מתוך סדרת המדונות החדשות של הצלמת ניקי גרנגרוט

מתוך סדרת המדונות החדשות של הצלמת ניקי גרנגרוט

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

10 מחשבות על “יום המשפחה הבריאה

  • אביגייל פולק כהן

    פוסט נוגע,מרגש ומדוייק. יש רגע של החלטות בחיים ואת החלטת. כשהילדים חוזרים והם כבר לא לבד ויש מי ששומע ומקשיב ומחבק מבטיחה לך,מניסיון שזה שווה הכל. עלי והצליחי!:)

  • מאיה רענן

    הפוסט הזה תפס אותי אחרי יום מתיש במיוחד, עמוס ריבים והשתלחויות ילדה בילדה, ילדה בהורה, ויכוחים בין ההורים, מלחמת התשה משפחתית.
    וכן, גם פה מסתיים בטוב- הקטנה הפסיקה לבכות, הגדולה כתבה שיר, אווירת פיוס כללית.
    סחרחרת.

  • ריקי כהן מחבר הפוסט

    תודה רבה. אביגיל, ואם הניסוי ייכשל? אם ארגיש חנוקה? אני מקווה שלא. אני אוהבת את ההחלטה שלקחתי. מאיה, הרבה פעמים את מתארת סיטואציות שאני מזדהה איתן עד כדי תמהון, וגם הפעם.

  • חגית

    גם אני עברתי את השינוי הזה לפני שנה, כל מיני נסיבות הצטרפו להחלטה לצמצם היקפי עבודה ולוותר על צהרון, כך שכבר שנה שנייה אני עם תינוקת בת שנה בבית יולדת כתה א׳ שחוזרת לארוחת צהריים. ויתור גדול מבחינתי שהיום ברור לי שכל המשפחה מרוויחה ממנו. גם אני ובעיקר הבנות ואפילו הבנזוג.

  • ורד נבון

    פוסט יפה ואמיתי, מקווה שמסמן תחילת סדרה שלמה של רשימות שעניינן- המתח הבלתי פוסק בין מימוש עצמי כאמא ואשת בית, לבין הרצון להתפתח ולהתקדם במה שאת טובה בו. איזון בין המחזוריות והמעגליות (איכות נשית), ובין ה"חץ" שפורץ קדימה (איכויות גבריות). שהרי כולנו על הרצף שבין לבין, ולא בקיצוניות לכאן או לכאן…

  • אפרת מיכאלי

    כמה יפה ריקי.
    ובוודאי שתוכלי לשנות אם לא יתאים לך אבל תנסי, אולי כן.
    יש לזה מחירים אבל שעה קסומה שכולם פתאום סביב שולחן אחד.
    ואח"כ כל אחד שוב לענייניו.

  • איילה

    בהחלט קונטרה נאה לכל האידיליה שרצה לי מול העיניים בפייסבוק. כיף שחזרת. נגעת בנקודות בוערות גם אצלי. תודה על השיתוף.

  • מיקי הראל

    ריקי כנות היא שם המשחק ואני חושבת שהבאת אותה ובגדול, פואטיקה של הלחץ והאילוצים, כל אותם יוצרי המתח היומיומי בין חיי המשפחה, לבין חייך כאינדיבידואל. אני כבר מזמן לא שם. את חלקי בקקפוניה המשפחתית ומאבקי כיוצרת סיימתי ונותרתי בזוגיות שהיא המתיקות שאחרי… אבל, אין עולם מושלם. חושבת שורד נסחה את רצונה יפה ואני מצטרפת לדבריה בדבר סיפורי החיים שבין החיים ובתוכם.
    כתבת כל כך יפה!

  • נעמה

    הטקסט הזה מאוד נגע בי. דווקא אחרי שבת משפחתית במובן הכיף והנעים של המילה. עם הקושי לשחרר ביום ראשון בבוקר את הילדים ואותי לעולם שאני לא מרגישה שאנחנו עד הסוף מתאימים לו.
    מבינה על מה את מדברת. במיוחד השטחיות וקוצר היריעה של השאלה "האם את מתחרטת" לעומת העומק והאינסופיות של התשובה.