זה קורה לי, זה באמת קורה לי 5


אחרי השבוע הזה אני יכולה להאמין ב(כמעט) הכל. אין לי מתכונים ואני לא יודעת לנתח מה גורם למה, אבל קרו כמה דברים הלקוחים מחלומותיי הכמוסים, ואני ערה, לגמרי.  בתיה מתעקשת שזה קורה  בגלל שפיטרתי את הציפרלקס מחיי, אחרי כ9 שנים. עשיתי עוד ניסיון או שניים עם תאומיו ואז הכתה התובנה, לעזאזל, אני אתמודד עם השפל והגאות לבד. ועכשיו תתמודדו עם האופוריה שעדיין זורמת בוורידים.

ברביעי האחרון התרחש ערב השירה השני, שעסק בארוטיקה. בתהליך העריכה המשותף עם טל ניצן, שארך כחודשיים, הכרתי כמה אנשים וטקסטים שיישארו בחיי, וכניסתם מענגת ומספקת לי מראה לצדדים של עצמי שהיו רדומים במשך זמן מה.  ודיאלוג, קשר. קשה לי לכתוב רשימה מקצועית על מה שהתרחש שם, הייתי אחוזת התרגשות אינטנסיבית, טובה, ובתדר אחר מזה המתבונן, הייתי כל כולי שם, אין לי למשל יכולת להעריך איך הקראתי את השיר היחיד שלי ואת דברי הפתיחה. על הקהל שמילא את האוזן בר (תודה!) ראיתי בחטף כל מיני רגשות מתורגמים להבעות שהרעידו ושטפו אותי. ועל הבמה, שירה ארוטית סוחפת, מחרמנת, מכאיבה, כובשת, לפעמים אפילו מאוד מצחיקה. היו שם משוררים טובים, החיבור ביניהם עבד היטב, הסדר שהם עלו והרגעים הקטנים הלא צפויים שהפיקו מהם הופעה בימתית גדולה (היי עדי עסיס). והייתה הזמרת טליה אליאב שהופיעה עם שי לווינשטיין וביססה את מעמדה אצלי כזמרת שהיא תאטרון רגשות פנטסטי. רק לפני כמה שנים גיליתי אותה ביוטיוב, האלבום החדש שהוציאה ממש עכשיו מושמע כאן הרבה, אבל בהופעה היא כשפה אותי. אני לגמרי שלה.

http://www.youtube.com/watch?v=qxq1zEU0e8M&feature=youtu.be

בסוף הערב, הדיאלוג הזה נמשך עם שלוש חברות שהיו שם, שתיים על הבמה (נעם פרתום ואביטל גלוברמן) ואחת שהגיעה מרחוק וצפתה, המשיכו הדברים לעומק של שיחה רגשית אינטנסיבית, שוודאי תישאר בי עוד זמן ממושך.

כמה תמונות ומילים מתוך האירוע (דברי הפתיחה שהקראתי וצילומים) וקטעי וידאו.

את התערוכה לאירוע, שצילם עמירם ציונוב (לינק לעמוד שלו בו אפשר לראות את כולן), אני מצטערת שאני לא יכולה לראות שוב, המסך לא משקף מספיק את העומק, תלת הממדיות והאנושיות שבוקעת מהתמונות האלו בפורמט גדול. לזה אני קוראת יופי. הצלם של האירוע היה גדי דגון, המצוין, אמן מרהיב בעיני שאני זוכרת  עוד מימי עבודתי בעיתונות המודפסת. הוא שהפיק רגעים קולנועיים עם חיות מסחררת.

 

שחר מריו מרדכי, צילום: גדי דגון

שחר מריו מרדכי, צילום: גדי דגון

זה שחר מריו-מרדכי, כוכב במה מחשמל.

נעם פרתום: צילום: גדי דגון

נעם פרתום: צילום: גדי דגון

אביטל גלוברמן, צילום: גדי דגון

אביטל גלוברמן, צילום: גדי דגון

 

לורן מילק: צילום: גדי דגון

לורן מילק: צילום: גדי דגון

כל הצילומים למעלה צולמו בידי גדי דגון. האלבום המלא בקישור הזה

http://www.youtube.com/watch?v=A6oPt7v1zQI&feature=youtu.be

נעם פרתום, קטע קצרצר.

 

תמונה שצילמתי בתחילת הערב מתערוכתו של עמירם ציונוב, "כמיהה כמוטיב".

תמונה שצילמתי בתחילת הערב מתערוכתו של עמירם ציונוב, "כמיהה כמוטיב".

דברי הפתיחה, והשיר שלי

סקס

ניקח חדר בצימר

ניקח לילה

במיטה ספוגת

רגעי קרוב וכזב.

ניקח קיטון במלון

בעיר אדישה

לפי שעות אבודות

הנוקפות בעור הנסוג.

300 שקל פלוס בייביסיטר מתי תחזרו.

נשכור אחד מחדרי החטא

בפרבר השיממון הרעב

שקירותיו דקיקים

וצורך אחר

לא מסתנן דרכם.

לא צימר, לא מלון, לא סקס אחר. האוזן בר, ארוטיקה. כנראה שכל אוהב או אוהבת ספר זוכרים את הפעם הראשונה שבה קראו שיר ארוטי, מיני, ומשהו רטט אצלם. אצלי זה קרה בגיל  ארבע עשרה,  עם – איך לא – יונה וולך. המורה לספרות ביקשה ממני לקרוא בפני כל הכיתה את "תפילין", שבאותן שנים הרעיד את אמות הסיפים של העיירה השמרנית כאן בנועזותו. גם לילדה זה היה יותר מידי, אני פשוט צחקקתי יחד עם התלמידים האחרים.

בתרבות הישראלית  היו עוד סערות זוטא בעקבות משוררים שהעזו להכניס איברים, מולחמים או בודדים, להט, תשוקה, יצר והביטוי המוחצן, הכן, הלא מצועף מאחורי דימויים מנומסים. אולי זה האיום על מוסד המשפחה הקדוש, החתירה הפוליטית נגד העליונות של המודל הקלאסי פטריארכי הוציא מדעתם את התוקפים, והמותקפות היו בעיקר נשים כותבות. אבל גם אהרון שבתאי שניסח את תאוותו לזיווה בתיאורים גרפיים, זכה לקיתונות צקצוק בורגני. הכוונה בערב לעסוק בארוטיקה “באופן שחותר תחת מה שאנחנו צורכים במדיה הפופולרית, המשטיחה, סינתטית והשוביניסטית כל כך; להרחיב את המבט על ארוטיקה שאינה מנוסחת על ידי צלמי אופנה או פרסומאים”

בין העיניים הרעבות של ביאליק, "אני קלה וזידונה" של אסתר ראב הגדולה, הנחשבת מאמהות ההשראה של וולך, שהופיעו בעשור השני במאה הקודמת, לשיר קדמשנתי הוולכי שרשום בתודעת ההמונים כשיר מיני פרובוקטיבי, למשוררים שיקריאו כאן הערב, נמנים מסדרים של משוררים ומשוררות שניסחו את הארוס, הליבידו, התאווה בשורות אישיות ומעורטלות. כי קודם כל, מה היא כתיבת שירה אם לא מעשה ארוטי, "כתבת עכשיו? יש לך ריח של מי שכתבה", ניסחה זאת המשוררת אביטל גלוברמן בספרה "בחשיפה ארוכה", בתובנה חודרנית על הקשר שבין ארוטיקה לכתיבה.

 "מאוד קשה לכתוב על הגוף", כתב יקיר בן משה במאמר בבננות, "אולי משום שהוא המקום היחידי שאינו עשוי מלים. אנו דוברים, חושבים וחולמים דרך אותיות, אך הגוף בוער לעצמו. איך אפשר בכלל לתאר משיכה מינית דרך מלים?! "

שישה משוררים, ארבע משוררות ושני משוררים שיקריאו כאן הערב, יתארו זאת במילים ובגוף העומד לפניכם. ענבל אשל כהנסקי, אביטל גלוברמן, נעם פרתום, שחר מריו מרדכי, עדי עסיס, לורן מילק,  וביניהם ובסופם יופיעו המוזיקאית והזמרת טליה אליאב, בגרסה שלה לנושא הערב, מתוך האלבום החדש 06:28.  ואת הויזואליה של הערב, שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים סיפק הצלם עמירם ציונוב, בצילום מיוחד של הסדרה הזו שלה נתן את הכותרת "הכמיהה כמוטיב",  שאתם רואים כאן.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 מחשבות על “זה קורה לי, זה באמת קורה לי