הרחובות ממריאים לאט, עדיין 2


מהי אירוניה? שהכי הרבה קוראים שמגיעים מחיפושים בגוגל מחפשים אצלי "גיבוס שברים". אז הייתה התקופה ההיא שבה שברתי את כף רגלי, ותיעדתי פה יומן החלמה, אבל בכל הקשור למטפורות, אתם מחפשים במקום הלא נכון.

אני שואלת את עצמי, מה הטעם להחזיק עדיין בלוג, אם רוב ההתרחשויות בחיי כרגע הן סוד, כמה סודות, ויש פער עצום וכמעט גרוטסקי בין מה שאני יכולה לכתוב למה שלא, ממש לא. אפילו לשירים הם כמעט ולא חודרים עכשיו. ושירים הרי נצפים יותר טוב בפייסבוק וטוויטר. אולי זו שאלה שמייצרת אצלכם תדהמה עכשיו, שהרי ברור תמיד שיש חלקים בחיים שאנחנו מצפינים היטב, אינטימיים, אבל לא על זה אני מדברת, כי כשיש סערות ואת רוצה לכתוב, אבל נדרשת להסתירן היטב, גם למען אנשים אחרים, נוצרת בדידות גדולה יותר מהרגיל.

אבל, יש גם דרך אחרת להתייחס לזה, כי כשאני מדגישה בזרקור גם חלקים אחרים, אני הופכת אותם לעוגנים נוספים מלבד אותה סערה. זו אולי גם הסחת דעת, אבל היא חטא קטן מאוד לעומת אחרים.

בשבוע שעבר היינו בעין גדי, במדבר הבולענים של אגם המלח. כתבתי משם: "אנחנו האנשים האלה הלוקחים איתנו נוסעים מן העבר בתוך הגוף, ישויות רדומות בתוכנו, בטיולים בטבע, כשהרעש נדם, הן מתעוררות ומתנשמות, תחיית המתים במסע אל עצמך". אבל מאז שחזרתי משם, אני מרגישה שפיסות מהמדבר הזה מתקיימות בתוכי, עדיין, צבעים, מרקמים, תמונות. וגם דברים פחות מוחשיים כמו דממה אינסופית, עצירת מנועי העולם, שינוי מושג הזמן. הוא מתנהל אחרת שם. יש לנוף הפנימי שלי משיכה גדולה למדבר הזה, אבל גם ליערות שוכני הברואים של סירקה טורקה, זה חלום ישן שלי לגור ביער כזה.

נדמה לי שזו כמיהה שנוף חיצוני יחליף את הפנימי, או לפחות חלק ממנו, שאתמזג בו כמו במדיטציה, התודעה תארח אותו. כי ההמולה, השאון, הגעש האנושי של העיר היא כזו, שקשה להבחין בין הפנים לחוץ.

ואחרי כל הטבע הפסטורלי הזה,עוד אירוניה קטנה שאסיים בה, אירוע השירה הבא במסגרת "שירה בלילה", שאני עורכת עם טל ניצן, יעסוק בתל אביב, ושמו: "הרחובות ממריאים לאט, עדיין".

 

אנדי דנזלר - ANDY DENZLER טקסטורה ותנועה מתוך הדף של "הר הקסמים" בפייסבוק

אנדי דנזלר – ANDY DENZLER
טקסטורה ותנועה
מתוך הדף של "הר הקסמים" בפייסבוק


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 מחשבות על “הרחובות ממריאים לאט, עדיין

  • subtext

    (ממשיכה פה מהטוויטר) קראתי ופתאום קלטתי שמשוררנו, ובעיקר משוררותינו, התרפקו על כל מקור מים. ובראשם הכנרת, כמובן. אבל גם הים התיכון, הירדן, הירקון, המעיין, אנייה, ספינה, רב חובל איטלקי, מלחים וגו'.
    אבל ים המלח בולט בהעדרו, לא? כלומר, יש עמיחי. נעמי שמר פה ושם. ועתיד מזהיר צופן לה המחר התגלה כמוש בן ארי יכתוב עליו שיר מחאה. איכשהו הכי מתאים למאיר אריאל ויש מצב שפספסתי משהו.

  • ריקי כהן מחבר הפוסט

    היי סאבטקסט:) את צודקת, שאלה מעניינת, כי המקום הזה עמוס מטאפורות פיוטיות, אגם מלח ענקי נסוג, מתייבש, מסביבו בולענים, ומולו מדבר עם היסטוריה טעונה, מקורות מים ובעלי חיים אקזוטיים. אנסה לשאול ידענים ממני.